לאחר שאנו חווינו בילדות את פגיעת הדחייה, אנו ממשיכים להרגיש דחויים, ממשיכים להתחמק או לחשוש מאנשים, מתביישים להכיר אנשים חדשים או לפנות לעזרה.

 

לאחר שאנו חווינו בילדות את פגיעת העזיבה, אנו ממשיכים לאורך זמן "לטפח" את הפגיעה: מזניחים את המשימות החשובות לנו, לא מטפלים בעצמו במידה מספקת, איננו מקדישים לעצמו תשומת לב ראוייה, גורמים לגופנו סבל ומחלות כדי למשוך את תשומת לבם של האחרים.

 

לאחר שאנו חווינו בילדות את פגיעת ההשפלה, אנו ממשיכים להשפיל את עצמנו ע"י ההשוואה של עצמנו עם האחרים, הערכה עצמית נמוכה, המעטת הערך של מעלותינו, אנו מאשימים את עצמנו במיני עוונות כגון גסות רוח, צרות עין, העדר כוח רצון, סתגלנות, אנו מכריחים את גופנו לסבול ע"י זלילת כמויות מזון מופרזות אשר גופנו אינו מסוגל לעכל ולספוג, אנו מעמיסים על עצמנו את תפקידיהם של האחרים ומחסירים מעצמנו זמן פרטי נחוץ.

 

לאחר שאנו חווינו בילדות את פגיעת הבגידה, אנו מבצעים בעצמנו את כל העבודה ואין לנו אומץ להאציל סמכויות כי אנו לא סומכים על אף אחד. אנו כה עסוקים בבקרה ופיקוח על מה שעושים האחרים שלא נותר לנו זמן לעצמנו, אנו מענישים את עצמנו ע"י שכנוע עצמי ב"אמיתות" מוטעות ובהפרת התחייבויותינו כלפי עצמנו.

 

לאחר שאנו חווינו בילדות את פגיעת האי צדק, אנו מגלים כלפי עצמנו תובענות מופרזת, איננו מתחשבים במגבלותינו ויוצרים לעצמנו מתח נפשי. אנו ממשיכים לסבול בגלל הפגיעה מימי הילדות שלנו ומגלים אי צדק בהערכה עצמית, בהערכת תכונותינו ותוצאות עבודתנו.